בחלק ממאמריי אני עוסק בשאלות הנוגעות, ישירות או בעקיפין, להיסטוריה של התקשורת, מתוך תפיסה שהתקשורת אינה רק ״עד״ היסטורי המתעד את המציאות, אלא גם מוסד תרבותי-פוליטי שמסייע לעצב זיכרון קולקטיבי, היררכיות של כוח ותפיסות של מנהיגות ומגדר. את העיסוק הזה אני מפתח בשני צירים מרכזיים:

1. ניתוח תקשורתי של עיתונות היסטורית בהקשרים של פוליטיקה, מנהיגות, כוח ומגדר.
   במסגרת ציר זה בחנתי את האופן שבו העיתונות הישראלית מתקופות שונות ייצרה דימויים ציבוריים של מנהיגים ומנהיגות, והשתתפה בהבנייתם לאורך זמן. בולטים במיוחד מספר מאמרים שכתבתי על סיקורה התקשורתי של ראשת ממשלת ישראל לשעבר, גולדה מאיר, ועל הדרכים שבהן דמותה ההיסטורית הוצגה בעיתונות בשלבים שונים בקריירה שלה – החל מתקופת כהונתה כשרת העבודה בשנות החמישים של המאה העשרים ועד השנים שקדמו לפטירתה בסוף שנות השבעים. בתוך כך, בדקתי כיצד דפוסי סיקור השתנו בהתאם להקשרים פוליטיים וחברתיים, וכיצד מאפיינים מגדריים השתלבו בעיצוב דמותה הציבורית: אילו תכונות יוחסו לה, אילו ציפיות הופעלו עליה, ומהם גבולות הלגיטימיות שסומנו עבורה כמנהיגה אישה. בהקשר זה התייחסתי גם ליחסה של העיתונות הדתית והחרדית לגולדה, במטרה להאיר הקשרים היסטוריים של מגדר, דת וכוח בחברה הישראלית באמצעות הטקסט העיתונאי כאתר שבו נורמות ועמדות ציבוריות נחשפות, נשמרות ולעיתים גם מאותגרות.
    
2. בחינה היסטורית של התפתחות הטכנולוגיה התקשורתית בהקשר הישראלי.
   בציר השני אני מתמקד באבולוציה/התפתחות של טכנולוגיות ופלטפורמות תקשורתיות בישראל, ובאופן שבו אירועים ציבוריים ותרבותיים מאיצים שינוי טכנולוגי, ארגוני ומקצועי. כך, למשל, בחנתי את מערכת היחסים ההיסטורית בין עיתונות הפרינט לבין מדיום הטלוויזיה סביב אירועי האירוויזיון בישראל בשנות השבעים ובשנות התשעים של המאה העשרים. הראיתי כיצד אירועי מדיה מרכזיים כמו האירוויזיון פעלו כ״מנועי חדשנות״ שדחפו לשיתופי פעולה בין סוגי מדיה שונים, לשינויים בדפוסי עבודה עיתונאית ולפריצות דרך בתשתיות ובטכנולוגיות תקשורת. בתוך כך הדגשתי כיצד שידורים חגיגיים ורבי-תהודה יכלו לשמש זרז לתהליכים היסטוריים רחבים יותר, ובהם גם אימוץ טכנולוגיות חדשות בישראל, כדוגמת המעבר והכניסה לשידורי טלוויזיה צבעונית, שלא היו רק מהלך ״טכני״, אלא גם מהלך תרבותי ופוליטי מכונן.