בציר זה של עבודתי, שאני עדיין עמל על פיתוחו לכיוונים שונים, אני עוסק ביחסי תקשורת ולהט״ב, ובוחן כיצד מנגנוני ייצוג תקשורתיים משרטטים גבולות של ״נורמליות״, לגיטימיות ושייכות, הן בזירת החדשות והן בתרבות הפופולרית. בהקשר אחד לדוגמה, אני מצביע על כך שפורמטים של טלוויזיית ריאליטי המציגים זוגיות ומשפחה כ״סיפור המרכזי״ (לדוגמה, ״חתונמי״), נוטים לאמץ אתוס שמרני ומדיר, עד כדי מחיקה כמעט מלאה של להט״בים וקבוצות נוספות מן הפריים־טיים, במנגנון שאפשר להבינו כ״הכחדה סימבולית״ המייצרת דימוי מציאות ״טבעי״ לכאורה. בהקשר אחר, במחקר נוסף שלי על סיקור פוליטיקאים הומואים בעיתונות המקוונת בישראל, אני מראה כיצד גם כאשר הנראות התקשורתית קיימת, היא מתווכת לעיתים קרובות דרך מסגרות חוזרות שממקמות את הזהות/הנטייה המינית כסמן מרכזי. במחקר זוהו שישה דפוסי מסגור בולטים, בהם ״זכויות והכרה״, ״ייצוג פוליטי״, ״פריצת הנורמות״, וכן עיסוק בולט בספֵרה הפרטית (משפחה), לצד מסגרות נדירות יותר של הומופוביה או ״אי־הלימה״ בין זהות מינית לפוליטיקה שמרנית. במבט משולב, הכתיבה הציבורית והמחקר האמפירי שלי מדגישים שהשאלה איננה רק ״האם יש ייצוג בתקשורת״, אלא באילו תנאים הוא מתאפשר, מה מודגש או מושתק, ואילו הנחות הטרו-נורמטיביות וסטנדרטים של ״כבוד״ ו״נורמליות״ מעוגנים בשיח התקשורתי, לעיתים באופן סמוי אך בעל השלכות ממשיות על יחסי כוח, על תפיסות ציבוריות ועל גבולות השייכות האזרחית.