במחקריי אני בוחן את האופנים שבהם סיקור תקשורתי עלול לכלול הטיות מגדריות ולחזק סטריאוטיפים כלפי נשים בזירה הפוליטית בישראל ובמדינות נוספות. נקודת המוצא שלי היא שהתקשורת אינה רק ״מראה״ המשקפת ערכים ונורמות חברתיות, אלא גם שחקן פעיל בהבנייתם: באמצעות שפה, מסגור, סדרי עדיפויות ופרשנות, היא עשויה לייצר משמעות חברתית חדשה, ולעיתים גם להשפיע באופן מרומז, סימבולי ומתמשך על תפיסות ציבוריות ועל קבלת החלטות אלקטורליות של מצביעות ומצביעים פוטנציאליים.
בהקשר זה אני מנתח את החלוקה הדיכוטומית המושרשת בשיח התקשורתי שבין תכונות ונושאים הנתפסים כ״גבריים״, כגון אסרטיביות, כוח, ביטחון ונושאי מדיניות ״קשיחים״, המיוחסים לעיתים קרובות לפוליטיקאים גברים; לבין תכונות ונושאים הנתפסים כ״נשיים״, כגון פסיביות, רגישות, דאגה ורווחה, המיוחסים לפוליטיקאיות נשים. דפוסי סיקור כאלה אינם ניטרליים: הם מצמצמים את מרחב הפעולה הסימבולי של נשים בפוליטיקה, משרטטים עבורן גבולות של לגיטימיות ציבורית, ולעיתים ממקמים אותן מראש בעמדת נחיתות אל מול הסטנדרט הפוליטי הדומיננטי.
בסופו של דבר, הבחנות דיכוטומיות אלה פוגעות בייצוגן הסמלי של נשים המבקשות לפעול בזירות הפוליטית והציבורית, ובמובן הפרקטי יותר גם באלקטביליות שלהן ובאופן שבו דעת הקהל מעריכה את כשירותן הפוליטית. מתוך כך, מחקריי מבקשים לחשוף את המנגנונים התקשורתיים שמקבעים אי־שוויון מגדרי, ולהציע הבנה ביקורתית של היחסים בין תקשורת, מגדר וכוח פוליטי.