טיפול באמנות התפתח במחצית הראשונה של המאה ה20. הוא מתבסס שני עולמות תוכן מרכזיים החשיבה הפסיכואנליטית שממשיכה להתפתח כל הזמן, ועולם האמנות. נקודת החיבור המשמעותית ביותר, שהיא גם הנחת היסוד של המקצוע, היא שהנפש חושבת ומתפתחת גם דרך דימויים, ולא רק דרך מחשבות מילוליות (הילמן, 2021). כך מתקיים נתיב התפתחותי מקביל לשפה שניתן לעבוד אתו ולעבד דרכו חוויות. במפגש הטיפולי מתקיימים גם כן שני הצירים הללו. ציר הדימויים, אותם המטופל יוצר בינו לבינו, וציר השיח שנועד ליצור אינטגרציה בין שתי שפות אלו שהנפש מתקיימת בהם, ולעזור לאדם לחשוב את סיפור חייו מכל מיני זוויות.
הטיפול באוכלוסיית פגועי הראש בהקשר זה מצריך התאמות מיוחדות מכיוון שהרבה פעמים נפגעות יכולות אלה של הסמלה וחשיבה מטפורית מופשטת. על כן, העבודה במרכז דורשת ממני גמישות רבה בבחירת דרכי הפעולה, שימוש בחומרים מגוונים ובטכניקות מגוונות, וחיפוש עקב בצד אגודל עם המטופל את דרכי הביטוי המדויקות לו. המרחב הטיפולי הוא הרבה יותר משותף מאשר עם אוכלוסייה בריאה פיזית וקוגניטיבית, ומצריך ממני "להשאיל" את יכולותיי למטופל על מנת להשלים אתו תפקודים שחסרים לו.