אני מתייחס לחרדה חברתית, לנרקיסיזם ולתגובות פוסט-טראומטיות כתוצרים של מערכות ויסות שהתפתחו באבולוציה, ולא כתקלות. כל מערכת עוצבה כדי לפתור בעיה חברתית חוזרת, כמו הימנעות מקונפליקט יקר בהיררכיה של דומיננטיות או שמירה על מקום בקבוצה, וכל אחת מכוילת כמו גלאי עשן: מכוונת להתריע מוקדם ולעיתים קרובות, משום שהחמצה של איום אמיתי אחד עלתה הרבה יותר מאזעקות שווא רבות. במבט הזה, תסמינים הם תגובות מאורגנות שאת ההיגיון שלהן אפשר לשחזר, לבדוק, וכאשר הכיול משתבש, לכייל מחדש. העדשה הזו מולידה תחזיות קונקרטיות: אילו רמזים מערכת החרדה החברתית צריכה להעצים, מדוע אובדן מעמד צפוי להשאיר צלקת עמוקה יותר מאירועי דחק אחרים, ומדוע נרקיסיזם גרנדיוזי צפוי לקשור שייכות לדרגה. היא גם מעצבת את ההתערבות, שמטרתה לכייל מחדש תחזיות ולא למחוק זיכרונות.