אחד מכל שלושה תלמידים חווה בריונות בבית הספר, אך כאשר נער מושפל בפומבי, מודר באופן שיטתי או מאבד את מעמדו בקרב בני גילו, לרוב איננו קוראים לכך טראומה. במחקריי מצאתי שהצטברות של אירועי אובדן מעמד מנבאת חרדה חברתית ודיכאון, ושרשתות התסמינים בעקבות איומים חברתיים דומות במידה ניכרת לאלה שבעקבות איומים פיזיים. בקו מחקר זה אני מבקש לבסס טראומה חברתית כיעד קליני מובחן, למפות את סוגי האירועים (השפלה לעומת הדרה, אירוע בודד לעומת פגיעות חוזרות), ולזהות למי ובאילו אקולוגיות כיתתיות הם מסלימים. הכלים שבהם אני משתמש כוללים ניתוח לשוני של נרטיבים, דגימת חוויות יומיומית (EMA) קצרה בכיתות, ומדדים סוציומטריים. היעד היישומי: כלי לאיתור מסלולי סיכון שיועצים חינוכיים יכולים להפעיל בזמן אמת.