מאת זינה רבינוביץ'
(רשימה)
[ההדרה: ד"ר מיכל פרם-כהן]
בשעה שאני שמה את פעמַי[2] אל הפרדס טעונה כלֵי-עבודתי, באותה שעה מרימה השמש את הווילון של ערפילי-דמדומיה, מציצה מבעדו אלי ומצטחקת. ואז אני ממלאת את פי רנה, המשתפכת על פני כל המושבה, חודרת מבעד לתריסים הסגורים אל תוך הבתים הטובעים בתרדמת-הבוקר ומרעֶדֶת[3] אותה...
ואחר רינתי נשמעים געיַת העדר המפוזר על פני כל המושבה, קריאת הגבר[4] המשתחררת מכבלי הדומייה שבחלל-האוויר, צפצוף עפרוני וקול המעיין הרענן, הקושר קשר בלחש עם אבני-החצץ הטהורות שלו.
ובשעה שאני מתכוננת לשוב מן הפרדס הביתה וכל איברַי העייפים אורגים שירים ותשבחות ליפי הפרדס ולבשמיו – באותה שעה שוקעת השמש מאחורי אֵד-התכלת[5] המבדיל בין שמים וארץ, ועל האופקים הרחוקים אני רואה את עקבות נשיקותיה - כתמי פז ודם...
ויש אשר לא אשים את פעמי אל ביתי, כי אם שוטט אשוטט בין כרמים ופרדסים או עלֹה אעלה אל מרום ההר המגלה לעיני את המושבה הטובעת בשטף של זהב-השקיעה.
ויש אשר אצא את המושבה הלוך ויצוא, הלוך והתרחק ממנה, ועיני נשואות אל שיאי הרי-יהודה הרוחצים בתכלת-אֵדָם.[6] ולבי יפעם כלב אוהבת לקראת אהובה...
ובכל דמות וצל הנראים לי ממרחקים חשוד אחשוד את בחיר-נפשי טרם אדעהו. בחיר נפשי, היודע, שאני מבקשת אותו על משכבי בלילות...[7]
שמש-צהרים להטה ברשפיה המשתפכים מעָל בעת אשר הגיע אל לבי קול צהלתו של סוס אביר.
פעם לבי, דפק והלם. אך אני הוספתי לבקש את הענף השוטה של הלימון לבל ישפיל לגחון אל האדמה, כי לא יעשה כן במשפחת-הלימונים המבושמת.
– עמוד קוממיות, ענפי! – דברתי על לבו –: אל תשפיל מבטך למטה, כי אם הרימהו אל על! כי תשפַּל טֶפַח[8] ישפילוך טפחַיים. ואם תשכח אך רגע קט את גאוות משפחתך המבושמת וגחנת מתוך רחמנות לארץ, תהיה למרמס לעולם...
כה דברתי על לב הענף. וקול צהלתו של הסוס הדוהר ענה לעומת קול הלמות-לבי. ואשא את עיני.
הוי, הפָרש ההוא!
ידעתיו. גם לבי יָדע אותו.
יומם הוא עובר על פני הכִּכָּר[9] שבמורד-הפרדס, הסוס עם פרשו.
והפרש הדור הוא במֵרוץ סוסו הטס תחתיו, וקווצות תלתלי-הרוכב מתנשאות באוויר ביחד עם כנפי-כסותו.
ובשעת מעופו לבי פועם וקופא חליפות.
מי הוא המרעיד את לבי המפרפר בלב הפרדס תחת ענף קשה-עורף?
מלך יהודה?...
*
אין בפרדס זולתי וזולת אַחְמֶד.
עיניו מתנוצצות תמיד מרחוק. אך כשהוא עובר על יָדִי עיניו עגומות והוא משפילן.
חבריו, שעוברים לפעמים עמו על-יד הפרדס, משתתקים בראותם אותי ופולטים אל-תוך האוויר המבושם:
בִּנְתְ אַללה[10] – בת-אלוהים.
ואני ממלאת את פי רנה, המשתפכת בין עצי הלימונים ותפוחי-הזהב...
ויש שאחמד עובד ממני והלאה עצים אחדים. ואז מגיע לאזני קול שירתו הנוגה.
וצר לי, צר על אחמד.
ויש שהוא מביא לי תפוחי-זהב גדולים, גדולים כחמה[11] ביציאתה,[12] מניחם לפני והולך. ושירתו מוסיפה להישמע מבין ענפי-העצים...
*
אני מתחרה עם אחמד. שנינו משכימים קום ולכת אל הפרדס, ובעל-הפרדס מהלל את שנינו בשבת בבית-התפלה.[13] –
פעם אמר לי, שאלמלא זהב-שערי ותכלת-עיני היה חושב, שמוצאי כמוצא אחמד, מן הישמעאלים. ככה מהלל בעל-הפרדס...
ואני לועגת לבעל-הפרדס, שעיניים לו ולא יראה בי כי אם את כוח-זרועותיי...
עיניים לו ולא יראה את גלי זהב-שערי ואת מצולות תכלת-עיני...
*
וכשאני יוצאת עם אחיו של בעל-הפרדס לָשׂוּחַ[14] על פני המושבה, וממנה והלאה מגיע לאזני לחשן של כל בנות-המושבה, העומדות על-יד שעריהן...
הן מקנאות בי.
ואולם אני ממלאת פי צחוק חרישי ואת שפתי מעקמת בת-צחוק של לעג...
ואחיו של בעל-הפרדס, שהוא נגרר אחרַי ומביט ביראת-כבוד אל פיסת צווארי הנוצצת בלָבְנָהּ מבין שתי פתלתולי[15] צמותיי, נדמה בעיני לעבד נאמן השומר על המלכה...
ואני, מלכת-יהודה, הולכת ממנו והלאה לאט-לאט, ובנדבת-לבי לא אחשוך מעבדי, אחיו של בעל-הפרדס, את זהב-צמותיי הנוצץ לו מרחוק...
*
זה ימים מספר, שמנוחתי נדדה מלבי ותלך לבקש לה מקלט בטוח בקרב לבבות נאמנים.
ולבי ידפוק לכל רחש קל ולכל לבלוב הפרדס... ועת ישָמע קול פעמיו של הסוס האביר, אעמוד כנציב-שיש ולבי יתאַוו[16] לדעת מי הוא רוכבו.
ואני הלכתי לעבוד על-יד שפת הפרדס...
והפרש עובר על-ידי, ולי נדמה, שהוא שומע את הלמות-לבי...
ואני כובשת את ראשי בענף-הלימון הגוחן ארצה ...
*
אתמול עמד הפרש על-יד הגדר מנגד הלימון, שאני קשרתי את ענפיו.
– למה תעבדי בכובע צר-השולים תחת השמש הלוהטת ? – הגיע אלי קולו.
ממולי, מעבר מזה, עמד הוא, הרוכב הגיבור, לבוש כסות-משי לבנה ורקומה. ואני עמדתי מעבר מזה והמית-לבי כהמית-אֶשֶׁד...[17] והוא הוסיף:
– ראי, מה שוּזפו[18] פניך! הלא צר לך על לובן-פניך, כי הולך הוא ומשחיר?[19]
ואני עמדתי דומם ורחשי-לבי כרחשי הפרדס ביום-סופה.
– וידייך! ראי, מה שחרחרו! מן הכתפיים ולמטה שוּזפו! – הוסיף הוא.
ואני הוצאתי מפי בעמל רב את השאלה:
– מי אתה? . .
– אין את יודעת מי אני? רואה אַתּ אֶת כל הככר הזאת ? את כל הפרדסים, את כל הכרמים האלה ? – כל זה עד הרי-יהודה שלי הוא!
אני עמדתי דומם. וסוסו האביר נְשָֹאוֹ ממני והלאה.
– עבדי תמיד על-יד שפת-הפרדס, – הביא לי הרוח את דבריו...
במרחקים מתבדרות ומנפנפות לי כנפי-כסותו...
*
חֲבֶרְתי היא יפה, אך גִּבֶּנֶת.
סלוח אסלח לה פעם בפעם על עוונותיה ועל שגעונותיה, כי גם היא נולדה בארץ-השלגים ובילדותה רחצה בנהר זה, שפינק ועידֵן את גופי בילדותי.[20] ואני אוהבת את חברתי הגבנת, כי גם היא מתגעגעת בימות-החמה,[21] כשֶכָּל פני הארץ המזרחית חרבו[22] ויבשו, למטר סוחף. וגם היא מואסת לפעמים בשמי-תכלת וחושקת לשמים קודרים... ואף היא חולמת לפעמים על לובן השלג החורק מתחת לרגלים...
והגיבנת אף היא אוהבת אותי, אך יש שאני יראה מפניה. יש שהיא לוחצת את ידי עד כדי כאב ומחליקה את צווארי בידיים קרות. ואז נדמה לי, שהיא רוצה לחַנקני...
*
בעל הככר הרחב והכרמים והפרדסים המגיעים עד להרי יהודה, שאני קוראת לו בלבי "מלך-יהודה", אמר לי ככה:
– אני כועס על השמש, שמשזפת את עורך העדין בעבודתך הקשה בלהטֵי-החום. ואולם אם יש את נפשך והיה כל זה שלך – הוא הראה בעמדו מעבר מזה, על הככר הרחב – ובהיכל המתנשא שם, על מרום-ההר, יהיה מקום-מושבך...
אני עמדתי מעבר מזה ולא עניתיו דבר.
מה אהבתי אז את שפת-הפרדס המבדלת בינינו.
ואני שרתי כל היום ההוא.
*
בערב קבלתי מבעל-הפרדס את שכר עבודתי – שני זהובים ...[23]
שני זהובים נוצצים ומצלצלים בעד יגיע-כפיי. בפעם הראשונה בחיי. [24]
אני שמתי אותם בידי השמאלית, כִִּיסִיתִים בימנית והתחלתי לצלצל בזהובַי. אחר-כך זרקתים לאוויר וקלטתים מתוכו זה אחד זה לסירוגים.
זהוב אחד נפל וטבע בחול... ואני התעצבתי אל לבי.
ואז זכרתי את דברי הרוכב האביר והשקפתי על כל הככר הנמשך עד לרגלי הרי יהודה ועל ההיכל שעל מרום-ההר ואמרתי בלבי: "לא נאה למלכת-יהודה להתעצב אל לבה בשל זהוב"...
*
בעיני אחמד נוצצו דמעות כּשֶׁשָּׁמַע שזהוב אחד טבע בחול. והוא קבל על עצמו לחפש ולמצוא אותו:
– אני אמשש בידי את כל החול אשר מביתך עד הפרדס, – אמר הוא. אחמד חושב, שאני מצטערת על זהובי האבוד, ומספר לכּל את אסוני. ובצהרים, כשנרדמתי בצל-התפוח, הגיע לאזני קול צעדיו הקלים.
עשיתי את עצמי כישֵנה והבטתי מבעד לריסי-עיני העבותות והעצומות.[25] ראיתי, איך הוציא אחמד מחיקו צרור זהובים, ברר מהם את החדש והנוצץ ביותר... וכשפקחתי באותו רגע את עיני, אמר:
– הנה! מצאתי!
– איפה? בחיקך?...
אחמד כובש פניו בקרקע ...
*
הגבנת באה לעת ערב ואמרה לי:
– נישן יחד הלילה.
אני נרעדתי והוצאתי את ידי מידה הקרה.
והיא החליקה בידיה את צווארי, מדדה אותו בזַרְתָּהּ,[26] לִפְּפָה[27] את שתי צמותיי סביבו ומשכה אותן.
– אַתּ תהיי סוסה, ואני אנהיגֵך. – אמרה בצחוק והתחילה מחַנֶקֶת אותי בצמותיי...
וכשפלטתי קול-צעקה מגרוני החנוק, נפלה לרגלי. לפפה אותן בידיה והתחילה מנשקת אותן מתוך בכי.
– תני לי את אחיו של בעל-הפרדס! – דובבו שפתי הגבנת: – הלא אינך אוהבת אותו!
– אתננו לך!
*
איני יודעת, איך אתן לגבנת את אחיו של בעל-הפרדס, שאינו רוצה להרפות ממני.
הוא בא אל הפרדס, אל מקום-עבודתי. משגיח הוא על העבודה. ומתוך עמידה על-ידי הוא אומר לי, שאין הוא אוהב את האנשים שנולדו כאן, שיש את נפשו לראות סופת-שלג, שעליה קרא בספרים, וגשמים בקיץ. הוא אומר לי, שרוצה הוא לראות את ארץ-מולדתי, ואם ירצה השם – יראנה. ועוד הוא אומר לי, שפרדס זה, שאני עובדת בו, הוא חציו לאחיו וחציו לו...
ואני מחייכת לי אל הענף ואומרת בלבי: מה חצי-פרדס זה לעומת כל הפרדסים והכרמים שעד להרי-יהודה?...
*
אני יראה מפני הגבנת. דומה, כאילו אני חוטאת כנגדה כשאני מדברת עם אחיו של בעל-הפרדס. ולפיכך כשהוא בא אל הפרדס, אני נשקעת[28] בעבודתי ועושה את עצמי כאיני שומעת את דבריו. ואני שמחה מאד, שאחמד נגש אליו פעם בפעם ומתחיל לשוחח עמו על הפרדס. והוא מתבייש בְּפָנַי ואינו שולח את אחמד לעבודתו. אך פעם אמר לאחמד, שהוא מבטל[29] משעות-העבודה, ואחמד נתן בו עיניים נוצצות והלך ממנו דומם.
*
כשהרוכב האביר עמד על-יד שפת-הפרדס מעבר מזה ואני – מן העבר השני, נשמע קול-צעדים ובעל-הפרדס ניצב לפני.
הרוכב רכב על סוסו ונמלט על נפשו.
ובעל-הפרדס אמר:
– יודעת את מי הוא זה ?
– כן, ידעתי.
– מי הוא ?
– זהו בעל כל הפרדסים וכל הכרמים, המגבילים את הככר הרחב הזה, שמגיע עד לרגלי ההרים ההם!...
בעל-הפרדס פרץ בצחוק ואמר:
– הוא עבד לאדון כל אלה.
– עבד?!.
המזמרה נפלה מידי...
*
אני איני עובדת עוד על שפת-הפרדס.
עבודתי היא עתה בלב-הפרדס. על יד התעלה המוליכה את מי המעיין אל כל שרשי העצים.
פעם בפעם בא אל התעלה אחמד. הוא גוחן אל התעלה, כובש פיו וכך הוא שותה מים ממנה. וכשהוא בא בצהרים לחסות בצל התפוח ולהשיב נפשו בקרירות-התעלה, הוא מוציא מתרמילו רימונים גדולים ולימונים נפלאים, שקטפם בפרדסים אחרים, ומניחם לפני.
ויש שהוא אומר פתאום:
– יש לי שתי נשים ואני בודד בעולמי...
*
שפתי השחירו מחורב.[30] לאן אברח מפני החום? אנה אמָלט על נפשי מרדיפות הרוח, הזורק עלי זרמי-רותחין?.
– אמא!...
אני נופלת ארצה ומתגלגלת באין אונים. אני כובשת פני בתעלה ושותה את מימיה החמימים. אחר-כך אני יוצקת מים על חזי ועל שמלתי...
אבל הרוח מְיַבַּשְׁתָּם בין רגע. ואני חוזרת וגוחנת אל התעלה, שוכבת בשמלתי על פני המים ופורשת כפות-ידי לצדדים. מכתפי הימנית זב דם: הענף האכזר!
הסו! מה טוב!
המים חודרים אל מתחת לשמלתי. שפתי דבקו זו בזו. ועיני עצומות...
סופת-שלג מיללת על פני המגרש הרך שסביב ביתנו. תנור מוסק... אור אדום בחדר... צחוק-ילדים... חום... אמי תמוכה על כסאה הרך... אבי נכנס. הוא לבוש פרווה, שצווארה[31] הגבוה והזקוף מכסה את פניו, וּבִרְקיעָה הוא מנער את רגליו מן השלג...
"אבא!"
גופי מפרפר מבכי בתעלה.
מי זה מושכני מן המים ? – אחמד, אתה?
– אסור היום לעבוד!...
– מדוע, אחמד?
– היום "חמסין".[32]
*
אחיו של בעל-הפרדס עומד על-יד חלונו מחוץ ומדבר אלי. ואני איני שומעת את דבריו, כי רוח-הערב מעיק עלי. מתי יבוא הקץ לרוח זה?
הכל מתמוגג[33] בחום-הרוח... ואיכה אשכב על מצעי? מי ישפוך עלי קילוח של מים קרים? ...
מה מעיקים עלי דברי אחיו של בעל-הפרדס!
– תני לי תשובה! – מתחנן הוא: – מפני מה את שותקת ? – את משחקת בי כחתול בעכבר...
מה שבעה אזני לשמוע דברים אלה !...
– את בת-שטן!...
גם זה שמעתי עשר פעמים.
חדשות! רוח חדשה! קילוח מים קרים...
– כל מה שיש לי – לָךְ הוא...
מה נושנים הדברים ! – אלי! עד מתי תשלוט רוח זו ?...
– בפעם האחרונה!... אני מבקש את תשובתֵך ! ...
– אתה מעיק עלי כרוח-חמסין ...
*
הגבנת באה אל חדרי מדי ערב.
עיניה נוצצות יותר מן הרגיל, שפתיה אדומות. היא יפיפייה. וַחֲטוֹטַרְתָהּ כמעט אינה נראית.
פתאום התחילה לשיר ולרקוד ואני עומדת ומשתאה לה. מעולם לא ראיתיה בכך. היכן היו גנוזים עד עתה כל כשרונותיה אלה? היא מנשקת אותי ואינה מטילה עוד אימה עלי. היא אינה מרבה לשבת עמי, ויש שפתאום היא נחפזת לצאת ובת-צחוק של אושר מיַפָּה את פניה. היא קלת-רגלים כילדה שובבה. וכשהיא יוצאת מביתי היא מַשְׁאֶרֶת[34] בו שרידי בשמיה, שבהם היא מבשמת את גופה עתה. היא התוודתה לפני, שרצתה לחנקני בצמותיי. ומתוך דמעות אמרה :
– מה רב אשרי, שלא עשיתי זאת!...
– ולמה כה שנאתיך? – הוסיפה בבת-צחוק. – לחנם חשדתי בו! הלא הוא גם לא אוהב אותך!... כן?
– כן. לא אַהֲבָני...
*
כשבא אחמד בצהרים לנוח בצינת-התעלה, שאלני בכמה עולָה שמלתי... לאחר דומיה ארוכה שאלני, מפני-מה אין אחיו של בעל-הפרדס בא עוד אל הפרדס? –
ואני הכרתי על פניו, שהוא שמח על שאחיו של בעל-הפרדס אינו בא...
וכשהשכמתי ללכת אל הפרדס קודם שיצאה החמה ממחבואה טס לקראתי בשטף מרוצתו סוסו האביר של הרוכב.
נפנפתי לו בידי והוא עמד, ירד בקפיצה מעל סוסו ומתוך צניחה לרגלי אמר:
– בפעם הראשונה אין הגדר הארורה חוצצת בינינו!
– עצור! – קראתי לו: – אל תעֵז לגעת בי! עבד שקרן, למה רמיתני?...
– רציתי לשאת מלפניך חסד, כי מצאת חן בעינַי... ואולם עתה נוכחתי, שעיני הטעוני...
עבד סכל!
*
פחד התגנב אל נפשי ובטחוני נדד ממנה.
נדמה לי, שמצולות-עיני יבשו ואינן מקסימות עוד בסוד-עמקן.
שזהב-שערי הועם[35] ואינו מְשַֹקֵר[36] עוד לנגד השמש בזהרו.
שחוּלל לובן-צווארי...
ואני תועה כצל בין עצי-הפרדס. והפרדס אינו חביב עוד עלי... וכעס ממלא את לבי כְּשֶׁעָנָף מסרב לי...
בעל-הפרדס אמר לי היום, שלא היטבתי לקשור את הענפים. ואשתו של בעל-הפרדס הביטה אלי בבוז ...
האמנם הטעו עיניו של הרוכב האביר?
*
הלכתי לכרם לשאול: האמת נָס יָפְיִי?
בעיני ראיתי שם את אחמד נושק אשכול ענק. את האשכול הזה שם לפנַי כשבא לפרדס. ואחר-כך אמר:
– אילו הייתי אביך, לא הייתי נותן לך לעבוד...
– את צריכה לנוח כל היום, לישון...
– לישון?
– היכן אביך? ...
– הרחק, הרחק...
– בארץ-השלגים? ...
– בארץ השלגים.
– אני מעודי לא ראיתי שלג...
ובצהרים ישב אחמד על-יד התעלה ועיניו היו עגומות. הוא הוריד את רגליו אל תוך המים, הוציא מחיקו צרור וכשפתח אותו לעינַי, נוצצו מתוכו הרבה זהובים. ואת כולם הניח על הארץ לרגלַי ואמר בקול תחינה:
– נסע מכאן. הרחק...
נבהלתי מדמעות-עיניו וברחתי.
*
אחיו של בעל-הפרדס הולך שלוב-זרוע עם הגבנת, ואני בצדה. הוא צוחק והיא צוחקת, ואני – דממה לקחתני שֶׁבִי.
אין רואים את הדרך אל הכרם, כי חושך עטה את כל היקום. הוא שורק וקול עונה לנו מן הכרם.
השומר...
עוד שריקה ובתשובה – שתי שריקות.
חושך. אין דרך. קוצים וברקנים. דקירה. לחש. הגבנת לוחצת את ידו.
הוא מביט אלי. כמדומה לי, בתחינה.
שמים. כוכבים. קול הַתַּן. רחש: השומר. לחש:
– אין דרך...
צחוק חרישי.
השומר מכסח לפנינו: אנו הולכים בכסוח.[37]
הדלקת גפרורים. מה יפה השומר!
הגבנת נשענת על כתף אחיו של בעל-הפרדס. הוא נוגע בידי... אני משתמטת.
השומר השתלב אלי...[38]
לי טוב...
*
לבלוב-גפנים. ענבים מתוקים. שקט באוהל.
קול פסיעות. מי שם?
אני הולכת עם השומר לנטור את הכרם.[39]
הגבנת נשארת עם אחיו של בעל-הפרדס.
– אני יליד קַאזבֶּק.[40]
– אני ילידת-השלגים... קול-פסיעות!... אני יראה...
– זהו לבלוב-אילנות. אני עִמָך...
– אינך ירא?.. עוד פעם קול...
– אני יליד קאזבק! אין שום קול! נשב...
– אני שומעת רחש...
– זה רחש-לבי...
– מה ירחש ?
– אהבה לך.
– כמה שנים עברו מאז נפגשנוּ?...
– אך חצי-לילה...
– סתום את פי...
– מדוע?
– אסור לחלל את הדממה...
*
ראשי נמלא טל-לילה.
– אכסֵך בכסותי.
– חכיתי לךָ כל ימי-חיי...
– ואני עזבתי את הקאזבק בגללֵךְ...
– ידעתיךָ טרם אֶראֶךָ ...
– ארשתּיךְ עוד בנקיקי-הקאזבק...
*
חושך. דממה, כוכבים גדולים. טל-לילה. לבלוב-אילנות, לחש-הרוח... רחשי-לבבות.
– אַתּ ארושתי...
דממה.
– קול ירייה! אחיו של בעל-הפרדס!
– זה נדמה לָךְ.
– והגבנת ?
– הסי!...
*
אחמד אינו בא לעבוד זה ימים.
היום מצאוהו תלוי על עמוד גבוה בכרם, שבו נארשתי.[41]
עיניו, ספרו לי, היו גדולות ופקוחות...
אני יראה את עיניו...
והגבנת דופקת לילה-לילה בשמשות-חלוני וצועקת:
– הוא אוהב אותך!
ואני מתכווצת לשֵמע-קולה מתחת לשמיכתי ושואלת את עצמי:
– מה פשעי ?
ואת ארושי לא ראיתי מאז ליל-אֵרושינו.
הוא אינו יודע את מקום-מגורַי ואני יראה לראותו: אולי לא אֶאֱהָבֵנוּ[42] עוד כאשר אהבתיו...
[1] זינה רבינוביץ', "בפרדס", השילוח, 2 באוקטובר, 1920, עמ' 31-22. כתב העת יצא לאור בירושלים בעת זו.
[2] צעדיי.
[3] צורה ארכאית של "מרעידה".
[4] קריאת התרנגול המבשרת את בוא הבוקר.
[5] צורת היחיד של אֵדִים.
[6] האֵד שלהם, של שיאי ההרים.
[7] רמז לפסוק משיר השירים: "עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו" (פרק ג פסוק א).
[8] מידת אורך קדומה השווה לרוחב כף ידו של אדם מבוגר (בין 8 ל-10 ס"מ).
[9] אזור מישורי, כמו "כיכר הירדן".
[10] "בת אלוהים" בערבית.
[11] מילה נרדפת לשמש.
[12] בזריחתה.
[13] אחמד אינו נוכח בבית התפילה כך שרק המספרת שומעת את שבחיו של בעל הפרדס לשניהם.
[14] להתהלך, לטייל.
[15] פיתולים עקלקלים. מגדר שגוי של "שתי", צריך להיות "שני" פתלתלים.
[16] יתאווה, ישתוקק.
[17] מפל מים.
[18] השתזפו. הצורה הסבילה מדגישה את חוסר מודעותה של המספרת לכך שעורה נשזף בשמש.
[19] רמז לפסוק משיר השירים: "אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (פרק א, פסוק ו).
[20] הכוונה למי השלגים המפשירים באביב שאפשר לרחוץ בהם.
[21] ימי הקיץ.
[22] התייבשו, הפכו לצחיחים.
[23] מונח ארכאי למטבעות זהב.
[24] הסיפור הופיע ב-1920, שנת עלייתה של הסופרת לארץ בפעם השנייה. במידה שהוא אוטוביוגרפי, הוא משקף את חוויותיה בעלייתה הראשונה לארץ ב-1913.
[25] הכוונה לריסים עבותים ולעיניים עצומות שהסופרת כורכת אותם ביחד.
[26] באצבעה הקטנה, הזרת.
[27] כרכה, גוללה.
[28] צורה ארכאית של "שוקעת".
[29] מתבטל.
[30] יובש מדברי, צחיחות.
[31] הכוונה לצווארון.
[32] חלופה רווחת בלשון הדיבור לשָׁרָב. מקור המילה הוא בערבית.
[33] נמס בלשון המקרא. ראו "וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה" (עמוס ט יג).
[34] צורה ארכאית של "משאירה".
[35] הפך להיות עמום.
[36] על פי מילון אליעזר בן-יהודה: עטוי צבע אדום על מנת למשוך עין ולהביא להרהורי עבירה. שימוש מקראי. ראו: "יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן, וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן, וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם" (ישעיהו, ג, טז). ראו גם בווידוי ליום הכיפורים: "עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׂקּוּר עַיִן".
[37] בשטח שכיסחו אותו, אחרי שהשומר כיסח את הקוצים והברקנים.
[38] שילב את זרועו בזרועה.
[39] רמז לפסוק משיר השירים, המשכו של הפסוק המצוין בהערה 19: "בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים--כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי" (פרק א, פסוק ו).
[40] אחד מההרים העיקריים של רכס הרי הקווקז, הממוקם על גבול גאורגיה ורוסיה.
[41] צורה ארכאית של "התארשתי".
[42] צורה ארכאית של "אוהַב אותו".