לכל תאורטיקן של המוזיקה יש שורשים. שלי הולכים אחורה ללימודי הפסנתר בילדות המוקדמת בירושלים עם דליה כהן ואחר כך עם בנימין אורן, והמפגש בבגרותי המוקדמת בארצות־הברית עם החשיבה ההיררכית של היינריך שנקר, בלימודיי עם התאורטיקנים הדגולים ארנסט אוסטר וקארל שכטר. הגישה השנקריאנית היא מאז חלק בלתי נפרד מהווייתי המוזיקלית, גם כאשר אני מותח עליה ביקורת, למשל במאמר "The Bridges That Never Were: Schenker on the Contrapuntal Origins of the Triad and Seventh Chord", או נותן לה פירוש חדשני כמו במאמר "The Webern in Mozart: Systems of Chromatic Harmony and Their Twelve-Tone Content" .

אי אפשר להזכיר את שנקר כיום מבלי להזכיר את ה"גזענות" שנקשרה לשמו, בעיקר בעקבות מאמרו מ-2020 של פיליפ יוּאל, Music Theory and the White Racial Frame. באוגוסט 2022 ערכתי סימפוזיון במכון אלדוול בירושלים, "שנקר וניתוח שנקריאני: כיוונים חדשים". הסימפוזיון אירח את בארי ווינר, חוקר שנתן מענה מקיף לטענותיו של יוּאל במאמר "Race, Nation, and Jewish Identity in the Thought of Heinrich Schenker", שפורסם בקובץ New Horizons in Schenkerian Research בעריכתם של אלן קדוואלאדר ואחרים, הוצאת ג. אולמס (2022). הסימפוזיון סוקר בעיתון הארץ תחת הכותרת: "למה מעריצים את היינריך שנקר ולמה משמיצים אותו כגזען".