קהילת הכותבות- שיקום עיוני היסטוריוגרפי

בספרה הקול האחר, סיפורת נשים עברית (1994), קבעה חוקרת הספרות העברית לילי רתוק, כי מדבורה בארון (פרסמה לראשונה בשנת 1902) ועד עמליה כהנא-כרמון (פרסמה לראשונה בשנת 1956) לא נכתבה סיפורת נשים בארץ-ישראל. מידע שגוי זה, הוביל את פרופ' יפה ברלוביץ, החוקרת בין היתר את הסיפורת הארץ-ישראלית, לערוך בשנת 2003 אנתולוגיה ראשונה ופורצת דרך בשם: שאני אדמה ואדם, סיפורי נשים עד קום המדינה, במטרה לעודד ולחקור סיפורת עלומה זו - סיפורת שמעצם העלייה הראשונה ואילך הלכה והקיפה עשרות יצירות שונות ומאתגרות של נשים, שיצאו לכתוב ולספר את עצמן עם התחדשות החיים הלאומיים בארץ ישראל, עם חזון הציונות כתנועת שחרור ושיוויון, ועם האכזבה והביקורת הקשה כלפי השובניזם הגברי הציוני, שערער ופגע בבניית חברה חדשה אולטימטיבית. שנים עברו וההיענות להמשך מחקר בתחום זה - לא סחפה. משכך יזמו פרופ' ברלוביץ וההיסטוריונית פרופ' מרגלית שילה, ממובילות מחקר הנשים בתקופת הישוב, הקמת סדנת מחקר במטרה לעודד מחדש את העיון התיאורטי וההיסטוריוגרפי בקורפוס הנשים-הכותבות, הן מההיבטים הספרותיים (פרוזה, מחזות, שירה, ספרות ילדים) והן מההיבטים התיעודיים (יומנים, מכתבים, אוטוביוגרפיות, סיפורי מסע, ועוד). בעקבות קול קורא שפורסם הוקמה קבוצת מחקר שכללה מעל 30 חוקרות צעירות ובכירות ושפעלה לאורך שנת תשפ"ד. בסוף שנת הלימודים נערך כנס בו הוצגו מחקרים ראשוניים וחדשניים בקורפוס ספרותי-תיעודי זה. עיבודם והרחבתם של מחקרים אלה יובילו לאסופה שתראה אור בכתב העת מסכת – לחקר נשים בעולם היהודי.