מערכות משפט שונות נבדלות בנוגע לזמינותו של סעד האכיפה במקרה של הפרת חוזה: בעוד שמערכות המשפט המקובל (Common Law) שוללות סעד זה למעט במקרים חריגים, מערכות המשפט הקונטיננטלי (Civil Law) נוטות להעניק סעדי אכיפה בכפוף לחריגים מסוימים. עם זאת, מתנהל דיון מתמשך על המידה שבה הפרקטיקות של מתדיינים ובתי המשפט משקפות בפועל את הפער הדוקטרינרי. דיון ער לא פחות נסוב סביב השאלה הנורמטיבית: האם הצד הנפגע זכאי לאכיפת ביצוע החוזה או שמא עליו להסתפק בפיצויים כספיים. מעט מאוד מחקרים השתמשו בשיטות איכותניות, בסקרי וינייטות או בניסויים מעבדתיים עם תמריצים כדי לחקור אמפירית סוגיות אלו, ואף אחד מהם לא ניתח באופן כמותני פסקי דין בפועל.

על רקע הדיונים בהשוואת מערכות משפט ובהיבטים התיאורטיים, מאמר זה מתאר ממצאי ניתוח כמותני של פסקי דין הנוגעים לסעדים להפרת חוזה בישראל לאורך 69 שנים (1948–2016). הקונצנזוס השיפוטי והאקדמי הוא שחוק התרופות משנת 1970 חולל מהפכה במשפט הישראלי בכך שהפך את האכיפה מסעד משני ושוויוני לסעד העיקרי במקרה של הפרת חוזה. עם זאת, ההנחה שלנו היתה שמדובר במהפכה שלא התרחשה בפועל. למעשה, גם החוכמה המקובלת הגורסת שהשימוש בסעד האכיפה גדל משמעותית בעקבות החוק מ-1970 לא נתמכת בממצאים, אך גם ההשערה הספקנית שלנו שלפיה לא חל שינוי כלל לא נתמכת בהם. ממצאינו מראים כי השימוש בסעד האכיפה דווקא ירד משמעותית לאחר 1970.

אנו בוחנים מספר הסברים לתוצאה זו ומראים כי התופעה הבלתי צפויה קשורה למשך ההליכים השיפוטיים המתארך והולך. ההשלכות התיאורטיות והמדיניות של ממצאים אלו נדונות גם כן במאמר.

פורסם ב-American Journal of Comparative Law, המאמר המלא זמין ב-SSRN.