הבינה המלאכותית הופכת במהירות לשחקן מרכזי במערכת המשפט. גם כאשר מודלי שפה גדולים (LLMs) אינם מחליפים מקבלי החלטות אנושיים, הם משמשים יותר ויותר כלי תומך בהחלטה, ולעיתים אף נקודת ייחוס רבת־עוצמה, בעלת פוטנציאל להשפיע על שופטים, עורכי דין, רגולטורים והציבור הרחב. התפתחות זו מעוררת שאלה יסודית: מה עולה בגורל של שלטון החוק כאשר "שיקול דעת משפטי" מועבר, ולו בחלקו, למערכות שמנגנוני החשיבה שלהן שונים מאלה של בני אדם?

נושא מרכזי במחקר שלי בתחום זה הוא האופן שבו בינה מלאכותית מתמודדת עם שאלות משפטיות שאין להן תשובה אחת נכונה באופן מובהק, ובפרט מקרים שבהם מתקיים מתח בין כללים משפטיים פורמליים לבין שיקולי צדק והגינות. במאמר Law, Justice, and Artificial Intelligence  אנו משווים את החלטותיהם של מודלים שונים  להחלטות של הדיוטות ומשפטנים (ובהם שופטים), במסגרת שישה ניסויים מבוססי תרחישים, הכוללים כ-50,000 החלטות. ממצאינו מראים כי בשונה מבני אדם, מודלים של שפה אינם "מאזנים" בין דין לצדק: כאשר הם מונחים לפעול לפי הדין, הם מתעלמים במידה רבה משיקולי צדק; וכאשר הם מתבקשים להכריע על בסיס צדק, הם נוטים להתעלם מן הכללים המשפטיים. נוסף על כך, דרישה לנמק את ההחלטה או הצגת תקדימים בפני מקבלי ההחלטות משפיעות במידה מועטה בלבד על החלטותיהם. עם זאת, אנו מראים כי ניסוחי פרומפט מסוימים עשויים להפחית במידת־מה את הפורמליזם, אף שהמודלים נותרים נוקשים בהרבה בהשוואה לבני אדם.

מעבר לתיעוד דפוסי התנהגות אלה, המחקר שלי שואף לפתח מסגרת עקרונית להערכת קבלת החלטות משפטיות מבוססות בינה מלאכותית בהקשרים של שיקול דעת, כלומר, הקשרים שבהם שיטות משפט נשענות על סטנדרטים, עקרונות מתחרים ושיפוט ערכי, ולא על יישום טכני של כללים משפטיים. אני מציע להעריך מערכות כאלה לפי חמישה ממדים: דיוק, עקביות, הטיה, רגישות, וכושר שכנוע.

קו מחקר משיק בוחן כיצד בינה מלאכותית משפיעה על התנהגות משפטית ועל נורמות משפטיות מחוץ לאולם בית המשפט, ובכלל זה בהקשרים חוזיים, שבהם אנשים מאזנים לעיתים בין זכויות פורמליות לבין שיקולים מוסריים ואמפתיה. במחקר ניסויי על אמפתיה בחוזים מצאנו כי מקבלי החלטות אנושיים מוותרים לעיתים על זכויות ואף חולקים הפסדים כאשר הצד שכנגד נתקל בקושי ממשי. לעומת זאת GPT כמעט שאינו מגלה נכונות אמיתית לחלוקת הפסדים, ורואה באכיפה קפדנית לא רק תוצאה משפטית נכונה אלא גם תוצאה נורמטיבית ראויה—ממצא החושף "פער אמפתיה" בין שיקול דעת אנושי לבין שיקול דעת של בינה מלאכותית.