פרק זה בוחן מתי וכיצד כללים קוגנטיים צריכים להגביל את חופש החוזים. הוא מציג ארבעה נימוקים מרכזיים, הן בהקשר הצרכני והן בהקשר של יחסים בין עסקים (B2B): חיזוק האוטונומיה כאשר ההסכמה היא מדומה; תיקון כשלי שוק; שמירה על הוגנות; וקידום צדק חלוקתי. בהמשך הפרק עוסק בהקשרים קונקרטיים בולטים שבהם מוצדק להחיל כללים קוגנטיים, ובהם חוזים אחידים שאינם נקראים, רציונליות מוגבלת, אסימטריה במידע והחצנות שליליות, ופערי כוח בין הצדדים.

באשר ליישום, הפרק מנתח את השאלה באשר לגוף המחיל את הכללים הקוגנטיים (מחוקקים, בתי משפט ורשויות מנהליות); את המתח בין כללים לסטנדרטים; וכן מאפיינים הקשורים לעיצוב הכלל הקוגנטי כגון ניסוח חיובי לעומת ניסוח שלילי, קוגנטיות חד-כיוונית לעומת דו-כיוונית, וחובת גילוי במסגרת החוזה בדבר ההגנות הקוגנטיות. נוסף על כך הפרק בוחן את הכלל שעשוי להחליף את התניה הלא-אכיפה בחוזה (תחליפים עונשיים, מתונים ומינימליים-נסבלים) וכן את האפשרויות ביחס ליתר ההסכם (בטלות, הפרדה או התאמה שיפוטית). בסיכומו של דבר, הפרק טוען כי כללים קוגנטיים המעוצבים בקפידה יכולים להפוך את ההסכמה למשמעותית יותר, תוך שמירה על ערכי היסוד של חופש החוזים.

עתיד להתפרסם ב־Oxford Handbook of Regulatory Contract Law. המאמר המלא זמין ב־SSRN