עם פרוץ מגפת הקורונה החלו בתי המשפט לקיים חלק מדיוני המעצר כאשר העצור נוכח מרחוק, באמצעות היוועדות חזותית, ולא באולם בית המשפט. המאמר בוחן תופעה זו תאורטית ואמפירית. במישור התאורטי המאמר בודק מחדש את משמעותה ואת תפקידה של זכות הנוכחות בהליכי מעצר ומציע להסיט את המוקד משאלת מתכונת הנוכחות לשאלת טיב הנוכחות. כך, בין שהעצור נוכח פיזית באולם בית המשפט ובין שהוא נוכח באופן מקוון "על המסך", מימוש זכות הנוכחות תלוי בשאלה אם ניתנה לעצור הזדמנות ממשית להשתתף בהליך, כלומר להבין את שמתרחש בו ולהשפיע עליו. עוד מציג המאמר ממצאי מחקר אמפירי המתבסס על מאות תצפיות מובנות ופתוחות (אתנוגרפיות) בדיוני מעצר ימים ומעצר עד תום ההליכים שהתקיימו באופן מקוון או פרונטלי בבית משפט השלום בתל-אביב בשנה הראשונה למגפה. הממצאים משרטטים את מאפייניהם של הליכי מעצר מרחוק אגב השוואתם לדיונים פרונטליים באולם, בדגש על זכות הנוכחות. מצאנו כי בהליכים מרחוק קיים פער בין ההליך שמתנהל באולם בית המשפט (הזירה המרכזית) לבין "ההליך הנראה על המסך" של העצור (זירת הלווין), וכי יש מגבלות בתקשורת של העצור עם הנוכחים באולם, לרבות הסנגור והשופטת. על בסיס הממצאים האמפיריים והדיון התאורטי המאמר מציע כי מודל "בית משפט מבוזר", שבמסגרתו כלל המשתתפים מתחברים לדיון מרחוק וחולקים מרחב אינטראקצייה מקוון משותף, יעניק לעצור הזדמנות ממשית טובה יותר להשתתף בהליך. המאמר חותם בהצגת ארכיטקטורות טכנולוגיות אפשריות למימוש המודל המוצע.

קישור.