זכיתי להכיר את דפנה קצת למעלה מעשור לפני מותה. בשנת 1992 יצא לאור הקובץ הראשון שהוקדש לתולדות נשים בשנות היישוב (שנים שהחלו עם העלייה הראשונה והסתיימו עם קום המדינה). קובץ זה יצא לאור בניו יורק באנגלית והיוזמת והעורכת שלו היתה פרופ' דבי ברנשטיין מאוניברסיטת חיפה שנמצאת עמנו כאן היום. הקובץ נשא את השם:  Pioneers and Homemekers  . הוא מנה כעשרה מאמרים ובין הכותבות היו דפנה, דבי ואנוכי. הספר היה פריצת דרך של ממש. לראשונה קובצו בספר אחד מחקרים בתחום המוכנה כיום – מגדר בישראל. היסטוריה של נשים החלה לצמוח בארה"ב ובמערב אירופה בשנות השבעים של המאה העשרים וקובץ זה היה אחת מדריסות הרגל הראשונות שלו בארצנו. אבל, באנגלית כמובן. השימוש באנגלית לא נעשה מטעמי קידום אקדמי, אלא מטעמי התקבלות. המקום הראשון שגילה עניין רציני בנושא היה ניו יורק, ואולם, רוב הכותבות חיו ופעלו בישראל ועל כן טבעי היה שציינו את הופעת הספר כאן. המארחת היתה פרופ' חנה הרצוג, שאף היא תרמה את פרי מחקרה לספר ואף היא משתתפת עימנו ביום עיון זה. שמחתי להיווכח שבין המעוניינות בנושא נמצאו לי גם שתי עמיתות מבר אילן, פרופ' דפנה יזרעאלי ז"ל ותבדל"א פרופ' יפה ברלוביץ.

האווירה במפגש היתה חמה. התרגשנו. האם עמדנו על כך שהתכנסות זו סימנה את ראשיתו של בניין תחום מחקרי חדש, היסטוריה של נשות היישוב והמדינה? האירוע נחרט  בזיכרוני היטב, אך במבט לאחור אין ביכולתי להשיב על שאלה זו.

שנים ספורות לאחר מכן, לאחר שלימודי נשים (המושג לימודי מגדר עדיין לא היה קיים) חדרו במידה זו, או אחרת לאוניברסיטת תל אביב, למרכז לייפר באוניברסיטה העברית ומכון שכטר בירושלים, צץ הנושא גם באוניברסיטת בר אילן. הרעיון קינן במוחותיהם של מספר מרצות, אך דפנה שנחשפה ללימודי נשים ומגדר לפני כולנו,  ושבעת זו היתה כבר פרופסור גמור, היתה הקטר שהוביל את הרכבת כולה.  אחד הצעדים הראשונים שניזומו על ידה היה הקמת וועדת היגוי שתלווה את מאמציה ותשמש מועצה מייעצת. הוועדה מנתה כעשרה חברים, רובן הגדול נשים, ושררה בה אווירה של אחווה מפרגנת. רוחה הטובה והאופטימית של דפנה הדביקה את כולנו.

 בשלהי קיץ 1998 קיבלתי מדפנה טלפון בהול: "אני יוצאת מחר לשנת שבתון. האם תהיי מוכנה להוביל את המשך המאמצים לקראת הקמת המחלקה ללימודי נשים בהעדרי?" בעת זו הנושא כבר בער בעצמותי ונעניתי מיד. דפנה הבטיחה כי תעמוד לצידי מרחוק. היא שלחה דו"ח מסודר על מהלכיה והישגיה עד כה, והעמידה לרשותי את עוזרת המחקר היעילה והמסורה שלה – חלי הלל. כך החל שיתוף הפעולה ההדוק בינינו. בשנה זו כבר עמדה רשת הדואר האינטרנטי לרשותנו וכך התאפשרה תקשורת רצופה. היה זה חידוש משמעותי מאין כמוהו.

בעוד שבאוניברסיטאות האחרות התכניות ללימודי נשים הוצמדו בדרך כלל למדעי החברה, לדפנה היה רעיון חדש – לימודים בינתחומיים. ובמילים אחרות: נשים עם כל דבר. התכנית שנבנתה בהשראתה כללה תכנית ליבה חדשנית שהכילה תיאוריות מיגדריות, שיטות מחקר וכדומה. בנוסף לכך, תוכנן שהחוג החדש "ייקנה" שעורים קיימים מהמחלקות השונות בבר אילן, כגון: נשים בתנ"ך, נשים ביישוב, מעמדן המשפטי של נשים ועוד כהנה וכהנה. התכנית היתה מיועדת (כמו היום)  לתלמידי תואר שני. דפנה וחברי ועדת ההיגוי סברו שמן הראוי שהסטודנט המיועד ירכוש קודם כל ידע בסיסי בדיסציפלינה מסויימת ורק לאחר מכן ייתמחה במקצועות נוספים המתחייבים מהתחום הבינתחומי החדש.

המטלה שעמדה בפני בשנה זו היתה לשכנע את הוועדה הבוחנת תוכניות חדשות מטעם בר אילן לאשר את הצעתנו. רק לאחר מכן ניתן היה לעלות מדרגה ולבקש את אישור המל"ג.  אני כתבתי  טיוטות והעברתי אותן לחברי וועדת ההיגוי שהגיבו, בקרו ותקנו. הוזמנו להציג את התכנית ולהתעמת עם עמיתים שהתקשו לעכל את הרעיון החדש, אך לבסוף עם תום השנה - נעתרו. מילאתי את היעד. לאחר שובה של דפנה היא הקדישה עתותיה לשם קבלת אישור המל"ג וגם יעד זה הושג.

בשהותה בארה"ב עמלה דפנה על השגת קרן פורד שיועדה להכשרת סגל לתכנית החדשה. היא והקרן היו מודעים לכך שהמרצים שהתעתדו להרצות בתכנית היו זקוקים אף הם להכשרה מיוחדת. אוסיף מלת הבהרה. לפני כחמש עשרה שנים גם מורים שהתעניינו בתחום ואף קיימו קורסים בכל הנוגע לתולדות נשים ומעמדן חסרו ידע תיאורטי בנושא שהרי מחלקות ראשונות בסוגיות מיגדריות אך זה עתה קמו.

מדי חודש נערכה בין כותלי בר אילן התכנסות בה לקחו חלק מרצים ובעיקר מרצות שהיו מיועדים להשתתף בתכנית ובה  נחשפו למומחים מהארץ ומחו"ל. אני זוכרת במיוחד את הרצאתה של פרופ' ג'ודי באטלר שהציגה ברצינות תהומית את חזונה בדבר "חברה ללא מגדר", דהיינו, חברה בה גברים ונשים יתנהגו באותו אופן, חברה בה התנהגות "נשית" והתנהגות "גברית" תעבורנה מהעולם. שוחחנו על כך לא מעט. רובנו עברנו תהליך מהיר, או איטי, של אימוץ ודחייה של תפיסות מגדריות חדשות. בחוכמתה דפנה זימנה לנו סיעור מוחות מאתגר ומעצב.

מסמר ההכנה לתכנית היו סדנאות מרוכזות שהתקיימו בשפיים ונמשכו יומיים. דפנה הובילה את היוזמה ובזכותה התוועדנו לקולות חדשים ומגוונים. אמד המפגשים המרגשים שהשתמרו בזכרוני היתה סדנה שערכה לנו פרופ' אריאלה פרידמן מאוניברסיטת תל אביב ובה הציגה לכל אחת מאתנו שאלה חודרנית: מתי חשת לראשונה שאת ילדה ולא ילד? העלינו זיכרונות מודחקים וגיבשנו תשובות לסוגיית המפתח – כיצד מתעצבת תודעה נשית? ההכנה לקראת התכנית לא היתה רק מסע בירוקרטי מייגע, אלא גם חוויה מטלטלת שכולנו נהנינו ממנה.

שאלות רלבנטיות, כגון, עד כמה קיימת אחווה נשית, sisterhood  אחיות? ועד כמה יחסי נשים לובשים תורה של עוינות ותקיפות? עלו לנגדנו כאשר עיינו הן במחקר המדעי והן בחיינו שלנו. מבט לעבר וועדת ההיגוי שקדמה להקמת תכנית לימודי המגדר הציגה מענה חד משמעי לאפשרות הראשונה. בין העושות במלאכה שררה אווירה חיובית ותומכת. חשנו שאנו "עושות היסטוריה". התכנית ללימודי מגדר שפתחה את שעריה לסטודנטים בשנת 2000 היתה הגדולה והשאפתנית ביותר מכל התוכ ניות שהיו קיימות עד אז. דפנה, שהשקיעה את האנרגיות הרוחניות והארגוניות שלה ואף תרמה לאוניברסיטה תרומה כלכלית משמעותית, התעקשה על כך שהתכנית תכוון למצטיינים ומצטיינות בלבד ושתהיה בעלת רמה אקדמית גבוהה במיוחד.  

באחד המפגשים שלנו בשפיים, מפגש שהתקיים בשיתוף פעולה עם עמיתים מאוניברסיטת חיפה, העירו החיפאיות את תשומת לבנו לכך שמספר המרצות הבכירות מבר אילן שעוסקות בנשים ומגדר עולה על מספר הבכירות מהצפון. מבלי משים התעוררה  תשומת לבנו לעובדה שהעשייה הפמיניסטית בוערת במיוחד אצל נשות המגזר הדתי. ראוי להזכיר כי בעת זו נוסד גם ארגון " קולך", פורום נשים דתיות, שעורר סקרנות והתלהבות רבה. דפנה יזרעאלי השתתפה בכנס הבינלאומי הראשון שהתקיים בבנייני האומה בירושלים והרצתה במליאה הפותחת על: "אשה, משפחה וקריירה, היבטים מחקריים". התכנית ללימודי מגדר, כמו כל עיסוק מגדרי, לא היתה רק בבחינת עניון תיאורטי, אלא גן בבחינת צעד פוליטי. דפנה בעלת כישורי המנהיגות חשה את צו השעה והובילה עשייה היסטורית.

המפגשים שלי עם דפנה נשאו צבעים שונים. אגע מעט בפן הפרטי-האישי. ניהלנו גם שיחות מלב אל לב, שיחות של נשים. דפנה היתה גאה מאד במשפחתה. היא ספרה לי על דוב, אישה, שידע תמיד להצהיל את רוחה בבדיחות דעת ובצחוק משחרר. היא ספרה לי על ילדיה ובמיוחד על בתה שרונה?, שנישאה  בגיל צעיר ובחרה באורח חיים חרדי. בחיר לבה היה אורח לשבת שהזדמן לביתם של דפנה ודוב. האהבה בין הצעירים ניצתה במהירות. הם נישאו ודפנה זכתה מהר בתואר סבתא. היא שמחה במיוחד בנכדיה הירושלמים וציינה בפני כיצד היא נוהגת להתלבש בביקוריה בביתם. גם בתלמידיה היא ראתה את ילדיה והיא פתחה את לבה ואת וביתה בפני הסטודנטים הראשונים של מגדר. עם פתיחת שנה"ל היתה מזמנת את כל תלמידי המחלקה לביתה. היא היתה מארחת למופת, התעניינה במעשיו של כל אחד ואחת ועודדה אותם לסיים את מחקריהם.

התכנית ללימודי מגדר פתחה ערוץ חדש וחשוב בטיפוח מודעות נשית ומגדרית. דפנה לא רק הציבה את היסודות ובנתה את הבית, היא גם הדגימה עשייה נשית במיטבה. התפיסה שרווחה בארץ לפני למעלה ממאה שנים, החל מראשית המאה העשרים במיוחד בקרב סוציאליסטיות, כי השחרור הנשי יבוא רק כאשר נשים תאמצנה את הנורמות הגבריות, הולכת ונמוגה. המודעות הנשית בימינו מורכבת יותר והיא נובעת מהתובנה בדבר אפשרות מימוש הייחוד הנשי וחשיבותו. דפנה תרמה תרומה של ממש לתובנה זו וליישומה.   

המחלקה הבינתחומית ללימודי מגדר השוקקת חיים ועניין, התכנסותנו כאן במלאת עשור למותה, הינם מצבה חייה לפועלה הברוך של דפנה. יהי זכרה ברוך.