English Abstract: The platform economy is an integral and important part of the global economy. Online trade has multiple advantages, but it also generates significant challenges. Often, private law views platforms users as a homogenous group. In this Article, we focus on platforms’ contractual relations with their business users, exploring their characteristics and categorization within the world of contracts, and discussing the legal recourse contract law does and can provide to uphold the parties’ expectations.

The digital platforms’ market is a data driven, two-sided, market, where the network effect, platforms’ privileged access to data, and high switching costs mean a winner-takes-all concentrated market structure. Such characteristics also account for business users’ dependency on digital platforms, derived from the parties’ deep power imbalance, platforms’ control over data, and business users’ specific investment in the platform. These challenges have not gone unnoticed, with several regulatory initiatives, primarily in the EU, aimed at tackling them. We claim that, notwithstanding the importance of such initiatives, contract law’s sensitivity to facts, value pluralism, and case-by-case development by the courts, provide it with an advantage in dealing with two of reasons and undesired effects for the business users’ dependency, namely: platforms control over data and business users’ specific investment.

The contractual lens highlights a further aspect of the P2B relations: the multiple roles served by each party to the contract. Digital platform function as intermediaries, content moderators, and community builders, as well as provide the infrastructure for public debate and trade, regulate users’ activity, and resolve disputes. The roles served by business users include the creation of much of the content presented on the platforms and as recipients of platforms paid and unpaid for services. The parties’ multiplicity of roles accounts for the difficulty of placing the contract in one of the existing categories of contract types. In Israel, most courts analyze them as consumer contracts, a categorization that only partially captures and addresses the contracts factual environment and the values the parties seek to advance. The same, we show, is true for other attempts to categorize the contract within existing contract types.

In this Article, we argue that agreements between platforms and business users are best viewed as a new contract type, the B2P contract, offer a framework to develop the contractual tools and principles for its analysis, and show if and to what extent such principled were already applied by Israeli courts to address the unique characteristics and problems this contract type entails.

תקציר בעברית: כלכלת הפלטפורמות הפכה חלק מרכזי מהכלכלה העולמית. למסחר המקוון יתרונות רבים, ולצדם אתגרים משמעותיים. לעיתים קרובות מניחה המדיניות המשפטית שציבור המשתמשים בפלטפורמות דיגיטליות הוא הומוגני. במאמר זה נתמקד ביחסים שבין פלטפורמות ומשתמשים עסקיים, במטרה להצביע על המאפיינים הייחודיים ליחסים חוזיים אלה ולבחון כיצד ראוי לסווגם, על מנת לתת מענה משפטי הולם לציפיות הצדדים.

שוק הפלטפורמות הוא שוק דו-צדדי, המונע על-ידי מידע, שבו אפקט הרשת, הגישה העדיפה של פלטפורמות למידע, ועלויות המעבר יוצרים שוק ריכוזי בו המנצח-זוכה-בכל. מאפיינים אלה יוצרים תלות של משתמשים עסקיים בפלטפורמות דיגיטליות, שמקורה בפערי כוחות מבניים, שליטת הפלטפורמות במידע, והשקעתם הספציפית של המשתמשים העסקיים. אלה, הובילו למגוון יוזמות רגולטוריות שנועדו להעצים משתמשים עסקיים. ואולם, המאפיינים של דיני החוזים – רגישות לעובדות, ריבוי ערכים, והתפתחות הדרגתית באמצעות בתי המשפט (bottom-up) – מעניקים להם יתרון בהתמודדות עם שניים מהגורמים לפערי הכוחות: שליטת הפלטפורמה במידע וההשקעה השקועה של המשתמשים העסקיים.

העדשה החוזית מדגישה היבט נוסף של היחסים: ריבוי התפקידים של הצדדים. פלטפורמות דיגיטליות מתווכות בין משתמשים, מנהלות תוכן, מהוות תשתית לשיח ציבורי ולמסחר, מאסדרות פעילות, מיישבות סכסוכים, ומסייעות בבניית קהילות. משתמשים עסקיים, מצדם, יוצרים חלק ניכר מהתכנים המופיעים בפלטפורמה, משתמשים בשירותי הפלטפורמה המוצעים בחינם ובתשלום, ועוד. ריבוי התפקידים מסביר את הקושי בסיווג החוזה שבין הצדדים. הגישה שאמצו רבים מבתי-המשפט בישראל – סיווג החוזה כחוזה צרכני – מבטאת באופן חלקי בלבד את הנסיבות העובדתיות והערכים שמבקשים הצדדים לחוזה לקדם, כשתוצאה דומה נכונה גם ביחס לחלופות שהוצעו בפסיקה ובספרות.

במאמר זה נטען שיש להכיר ביחסים שבין הצדדים כסוג חדש של חוזה: חוזה פלטפורמה-משתמש עסקי; נציע מתווה ראשוני לפיתוח הכללים החוזיים שיחלו עליו; ונבחן האם וכיצד עקרונות אלה מיושמים כבר עתה בפסיקה הישראלית.

Link