מחקר משותף עם פרופ' רועי גילבר

כיצד יש לעצב מדיניות בריאות חוקית באופן שיהיה לא רק תקף פורמלית אלא גם מוצדק מוסרית? מחקר זה בוחן שאלה זו באמצעות פיתוח מסגרת אתית לקביעת מדיניות בריאות בדמוקרטיות, תוך התמקדות בתפקידם של מומחים, סמכויות דתיות ואזרחים מן השורה בתהליכי דיון ציבורי. מדיניות בריאות אינה עוסקת רק בהקצאת משאבים, אלא גם מעצבת את גבולות האוטונומיה, כבוד האדם ותפיסות חברתיות של טיפול, ולכן היא מחייבת הצדקה מוסרית לצד הצדקה טכנית. המחקר יוצא מנקודת הנחה כי לגיטימיות דמוקרטית אינה יכולה להישען אך ורק על סמכות פורמלית או מומחיות מקצועית, אלא מחייבת עקרונות של תבונה ציבורית (public reason), הכללה (inclusion) והצדקה הדדית (reciprocal justification). לשם כך הוא בוחן שלושה מקרי מבחן מן המשפט הישראלי - טיפול בסוף החיים, הסדרת פונדקאות לגברים יחידנים ולזוגות חד־מיניים, ושימוש בזרע לאחר המוות - שבהם אוטונומיית המטופל מוגבלת באמצעות מנגנונים משפטיים שונים. הניתוח מתבצע בשני מישורים: אמפירי־פרשני, המשחזר את תהליכי עיצוב המדיניות והיחסים בין השחקנים המעורבים, ונורמטיבי, המפתח מסגרת להערכת לגיטימיות תוך הסתמכות על תיאוריות של תבונה ציבורית (ג'ון רולס) ודמוקרטיה דיונית (יורגן הברמאס). המחקר יבקש להציע מודל שיתרום להבנת האופן שבו דמוקרטיות יכולות ונדרשות לגבש מדיניות בריאות מוצדקת בתנאים של ריבוי ערכים.