דיבור ספונטני, כזה שאנחנו פוגשים ביום-יום, רחוק מלהיות מאורגן כמו "משפטי הדוגמה" שלמדנו בבית הספר. הוא מלא בהפרעות, יחידות דיבור שמשמשות להבעת היסוס, תכנון, תיקון, או פשוט שמירה על הרצף השפתי. מילים כמו "אההה", "אמממ", ו"כאילו" הן דוגמאות למרכיבים שאינם חלק מהמבנה התחבירי והסמנטי של המשפט, אך עדיין מהוות חלק בלתי נפרד מהקלט שאותו המוח שלנו צריך לעבד.

קריאה של תמלול מדויק של דיבור חושפת במהרה עד כמה השפה המדוברת שזורה בהפרעות מסוג זה, לצד חזרות, תיקונים, או אפילו שינויים בלתי צפויים באמצע המשפט. כדי להפיק מבנה לשוני מתוך הדיבור הספונטני, המוח חייב לבצע תחילה עיבוד מקדים: לנקות את ההפרעות, לארגן את שטף המילים, ולהפוך אותו ליחידות שניתן לנתח. איך הוא מצליח לעשות זאת?

אצלנו במעבדה אנחנו משתמשים משתמשים בנתונים מוחיים שנאספים בניסויי EEG ו-fMRI כדי לענות על שאלות כגון אלה. באופן יותר מפורט:

איך המוח מעבד הפרעות בשטף הדיבור?

מילים כמו "אממ", "כאילו", "ז'תומרת" – האם ניתן בכלל להחשיב אותן למילים? האם הן מעובדות באותו אופן שבו מעובדות מילים רגילות, המשולבות במבנה הבלשני של המסר? והאם הפרעות שטף אלו מקשות על העיבוד המוחי, או שאולי דווקא מקלות עליו ומפשטות אותו?

האם המוח מחלק את שטף הדיבור ליחידות דקדוקיות?

מהו בעצם משפט? במבט ראשון, התשובה נראית מובנת מאליה. אך נסו לחלק תמלול מדויק של דיבור למשפטים, ותגלו עד כמה המשימה רחוקה מלהיות פשוטה. פרוזודיה (המאפיינים ה"מוזיקליים" של הדיבור) לא תמיד תואמת למבנה הדקדוקי של משפט, מה שמקשה על היכולת להפריד בין משפטים בצורה מיידית. כשמוסיפים לכך את המורכבות של דיבור ספונטני, שמלא בהפרעות-שטף ובמבנים לא שלמים מבחינה דקדוקית, האתגר הופך גדול אף יותר.

ולמרות זאת, המוח שלנו מתמודד עם כל המורכבות הזו באופן מרשים, ומצליח להמיר את זרם הדיבור הלא-מאורגן ליחידות מובנות ומשמעותיות – והכול ללא מאמץ נראה לעין. איך מתרחש תהליך כה מורכב בצורה כל כך חלקה? ואולי המושג "משפט" כפי שאנחנו מכירים אותו מניתוח בלשני בכלל אינו רלוונטי לעיבוד שפה במוח?