מחקר זה בוחן את ההתמודדות עם תופעת "אי החום העירוני" בחברה החרדית בישראל, ושואל כיצד מושג זה נתפס, מתפרש ומתורגם לפרקטיקות יומיומיות בהקשר קהילתי ייחודי. בניגוד לגישות הרואות בהתמודדות עם חום קיצוני עניין של בחירה והתנהגות אינדיבידואלית, המחקר מאמץ פרספקטיבה קהילתית, שלפיה תפיסות, פרקטיקות ותגובות לאקלים מתווכות דרך לוגיקות קהילתיות, מבני סמכות ורשתות אמון.

באמצעות שילוב של ראיונות עומק וסקר, המחקר ממפה כיצד חום קיצוני נחווה ומנוהל לא רק כתנאי פיזי, אלא כחלק מארגון חיי היומיום ומהמרחב השכונתי והעירוני. בתוך כך, הוא מדגיש את תפקידם של מתווכי ידע קהילתיים בעיצוב פרקטיקות הסתגלות.

המחקר טוען כי התערבויות אקלימיות אפקטיביות מחייבות מסגור תרבותי מותאם, שימוש בשפה מקומית ושיתוף פעולה עם סוכני ידע מתוך הקהילה. בכך הוא מבקש לתרום לפיתוח מדיניות סביבתית רגישת-הקשר, הפועלת דרך מבנים קולקטיביים ולא רק דרך מודל של אזרח אוטונומי.